<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"ד</h1>
<h2>דף לה:</h2>
א"ר יוחנן, פת לא הותרה בב"ד, לאחר שגזרו על הפת, כדתנן, והפת. אי נמי סבירא ליה כרב, דאמר, פיתן ושמנן ויינן כולן מי"ח דבר הן. ואפי' לא פשט איסורן בכל ישראל, מיהו לא עמד ב"ד והתיר למיעוט שהוחזקו באיסור. מכלל דאיכא למאן דשרי. כלומר, מדאיצטריך לר' יוחנן למימר דלא הותר מכלל דאיכא למ"ד הותר בב"ד, דסבירא ליה דלאו מי"ח דבר הוא. (שאפי' הוא אליהו ובית דינו מי"ח דבר כרב) אי נמי איתיה מי"ח דבר כרב, דא' בכל יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר, שאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו, מכל מקום סבר דלא [פשט] איסורו, הילכך יכול להתיר אפי' ב"ד דזוטר מיניה. והכי פרכינן ומשנינן לקמן אשמן, ומייתי מדר' אליעזר בר' צדוק דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ומייתי לה מהגוי כולו. ובסוף גמרא קמייתא דהוריות [ג' ע"ב] מייתי לה ודייק, והא הכא דכתיב [מלאכי ג'] הגוי כולו ורובו ככולו. ובירושלמי פ"ק דשבת [ה"ד] גרסי' בהאי לישנא גבי י"ח דבר אשמן, א"ר אליעזר ב"ר צדוק, כל גזירה שב"ד גוזרין ולא קיבלו עליהם רוב ציבור אינה גזירה, משמע שאינה גזירה מתחילתה כלל. ומה שהוצרך ר' יהודה הנשיא להמנות ולהתיר, משום המיעוט שהחזיק, כדי לפרסם ההיתר לכל. וכן נמי הא דאמרינן לקמן [ל"ז ע"א], מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי וכו' עד, הלוואי בימינו תתיר את הפת, ור' יהודה נשיאה לא נמנע מלהתיר אלא משום דקרו ליה בי דינא שריא, שכבר התיר השמן וגט דאם לא באתי, משמע דאע"ג דזוטר מתלמידי שמאי והלל מצי למשרי. ואי סבר כרב צריך לומר דלא פשט איסורו דפת, ואפשר נמי דלא סבר [כ]רב אלא דלא חזינן מאן דפליג עליה דרב. ולר' יוחנן דאמר, לא הותרה בב"ד, לא הותרה אפי' בשדה ואפי' ליכא פלטר ישראל ואיכא שעת הדחק. ולמאן דשרי, משום חתנות ומשום בישולי גוים ליכא בפת, התירוה לגמרי, ושאר מילי דחתנות ובישולי גוים כדקיימי קיימי. והא דגרסי' לקמן (בהלכות) [בהלכה] דהשלקות [ל"ח ע"ב], הילכ' האי ריפתא דשגר גוי וכו' דמשמע דבעינן חיתוי ישראל, כולה למאן דאמר לא הותרה בב"ד. תדע, דהא ר' יוחנן מריה דשמעתא ואמר עד שתהא תחילתה וגמרו ביד ישראל, ומינה מסיק הלכתא האי ריפתא וכו'. אבל מאן דשרי, אפי' חיתוי ישראל (כולה למאן דאמר לא הותרה בב"ד) לא בעינן. ובירושלמי דפ"ק דשבת [ה"ד] משמע דפת משום בישולי גוים, וכולה משום חתנות. ור' יוחנן ור' שמלאי קיימי בחדא שיטתא דלא הותר פת. והיינו דגרסי' בירושלמי פ' כל שעה [ה"ב] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. הא באכילה אסור, מתני' במקום [שלא] (ש)נהגו לאכול פת של גוים, אבל במקום (שלא) [ש]נהגו לאכול (כמאן דשרי וסתמ') פת של גוים אפי' באכילה מותר, והיינו כפלוגתא דר' יוחנן, ומאן דשרי במקום שנהגו לאכול היינו כמאן דשרי, וסתמא במקום שנהגו לאכול משמע אפי' בעיר דבשדה לא הוי קרי מקום שנהגו. ודכוותא אמרי' בשלהי נידה [ס"ו ע"א] אהלכה פסוקה דר' זירא דאמר, בנות ישראל וכו', היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ופי' דשמעתא כך היא בעיני. א"ר יוחנן, פת לא הותרה בב"ד, כלל וכלל, אפי' בשדה, כר' שמלאי. מכלל דאיכא מאן דשרי, דאמר, הותר בב"ד לגמרי אפי' בעיר ואפי' איכא פלטר ישראל. ומשני, אין, פלוגתא היא, דאיכא מאן דאמר הותר בב"ד דווקא בשדה, היינו רב דימי, ואיכא מאן דאמר דהותר אפי' בעיר, והיינו רב יוסף ואיתימא רב (ו)שמואל. ור' יוחנן קאמר דשניהם טעו בשמועה כדמפרש ואזיל. דכי אתא רב דימי, וכו' עד, מה ראו לאוסרה בשדה דליכא למיחש לחתנות, והיינו שריותא. והשתא נקט לפרושי למילתיה דר' יוחנן דאמר לא הותרה בב"ד, כסבורין העם לומר, התיר ר' את הפת בשדה, ולא היא, דלא התיר כלל, אלא מה ראו קאמר, כאדם המזדזד בדבר תמוה. רב יוסף ואיתימא רב שמואל, לא כך היה המעשה בשדה, אלא בעיר הוה, ולא אמר בלשון מה ראו, דלאו לישנא דשריותא היא, אלא כך היה. פעם אחת הלך ר' למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידיו אמר אין כאן פלטר. והיינו שריותא, דסבירא ליה דפלטר גוי קאמר, ועל ידי מקום דחוק אירע ההיתר, וכיון שאינו יכול להעמיד התירו לגמרי, ואפי' במקום דליכא דוחק. ודוגמתו איכא בפרק בתרא דמגילה [כ"ז ע"א], הנחה שאני דלא איפשר, דאי לא תימא הכי מכרך דפיו היכי כרכינן, אלא כיון דלא איפשר שרי. ופירושו, להכי מניחין תורה על גבי תורה, כיון דלא איפשר בדפא על גבי דפא שרו לגמרי. וקמהדר תלמודא לפרש מילתא דר' יוחנן דאמר לא הותרה בב"ד כסבורין לומר פלטר [גוי] והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. וכולה שמעתא מלתא דר' חלבו ור' יוחנן, כולה מסקנא כסבורין העם הוא, לפרש לר' יוחנן טעמא דמאן דשרי. והכי קאמר, הם סבורים שאמר ר' פלטר גוי ולא אמר אלא פלטר ישראל, ואפי' אם אמר פלטר גוי (לא) [לו] יהי כן אכתי אמר אלא במקום דליכא פלטר ישראל, דהא משום שעת הדחק שריא לדבריהם, אבל איכא פלטר ישראל לא שרא, והם סבורים דהכל שרא אלא שעל ידי הדחק אירע ההיתר. וכן צריך לפרש הא דר' יוחנן, דאטעות דסבורין קא מהדר, דאיהו הוא דאמר לעיל פת לא (התיר) [הותרה] בב"ד. וה"ה, לדידי לא הותרה כלל, אלא (לדידהו) [לדידכו], אפי' אם פלטר גוי, לא התיר אלא בשדה, ואודו לי(ה) בעיר מיהא. ומיהו (מיכאן) [מאן] דשרא אמר [ד]לגמרי התיר הכל, בין בשדה בין בעיר, בין אי איכא פלטר בין אי ליכא פלטר. וכיון דפליגי רב דימי ורב יוסף בהיתירא דעיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל, ובמנהגא תליא מילתא, ושוה הירושלמי והבבלי. והמחמיר יפה עשה, כדחזינן דקאמר רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו דקא אכיל נהמא דארמאי אבי מצרי, וסבירא ליה כמאן דאמר לא הותרה בב"ד. ורבא לטעמיה, דאמר נמי בפ' בתרא דע"ז [ס"ה ע"ב] גבי ההוא ביתא דחיטא דנפל עליה יין נסך, הדר שרא רבא למטחינהו ולמיפינהו שלא בפני ישראל, דסבירא ליה כמאן דאמר פת לא הותרה בב"ד ואפי' בשדה אסור. ואית ספרים דגרסי', אמר להו ר' יוחנן לא תשתעי וכו', ור' יוחנן לטעמיה. ואי גרסי' רבא הוה מצי' למימר נמי דסבירא ליה כמאן דשרי ובשדה דווקא כרב דימי, אי לאו משום דההיא דבפ' בתרא דע"ז, ואיבו מנכית אבי מיצרי דמתא, והיינו בעיר, ומשום הכי הקפיד. והאוכל פתן אפי' בעיר לא הפסיד, דבמנהגא תליא מילתא וכדפרישית. ואפי' שכר דאית ביה משום חתנות וגרסי' בהלכה דהחומץ של גוים [ל"א ע"ב], רב פפא הוה מפיק אבבא דחנותא ושתי, רב אחא טרח ומייתי לביתיה ושתי, ותרוויהו משום חתנות, והכי נמי איכא למימר בפת לדידהו. ולרב דימי דמסיק, מה ראו, משום חתנות, אלא מה ראו לאוסרה בשדה, ומשמע אבל בעיר לא, איכא למימר דכל העיר היתה של גוים והוי כביתם. וכן מקובלנו מאבא מרי.
שוב מצאתי און לדברי בשם ה"ר יצחק ב"ר משה שכתב, נ"ל דרב יוסף פליג אדרב כהנא א"ר יוחנן דאמר לא הותרה בב"ד. וה"ג, ורב יוסף אמר וכו'. וא"ר חלבו, אפי' למאן דאמר וכו'. ורב יוסף מסיק פלוגתא דר' יוחנן אדר' חלבו לומר שכך א"ר יוחנן ולא כמו שאמר רב (הונא בשמן) [כהנא בשמו], דודאי הותרה בשדה אבל לא בעיר, ועיר היינו שאין בה בית. ופליג אדר' חלבו דאמר שהותרה היכא דליכא פלטר אפי' בעיר בביתו של גוי, וסבירא ליה דלא פשט איסור פת, מדקאמר, הלוואי בימינו תתיר את הפת, ולא נמנע מלהתיר אלא משום דלא ליקרו ליה בית דינא שריא, ודניאל גזר בעיר, ושוב גזרו בשדה דומיא דשמן, והתירו ר' בשדה. ולר' חלבו, אפי' בעיר היכא דליכא פלטר ישראל, ואין להטריח להמתין להכשיר כיון שהתירו, ולא מצינו שיאמרו חכמים להשחיד הגוי כדי להכשיר. ואיבו אבי מצרי מתא הוה אכיל, וביתו של ישראל הוי כמו שדה. וההיא דפ' השוכר [ס"ה ע"ב] דשרי' רבא למיטחינהו ולמיפנהו ולזבנינהו לגוי שלא בפני ישראל דמשמע שלא יקנו מיד גוי, התם פלטר ישראל היה בעיר, וכגון דא בשל סופרים הלך אחר המיקל. ורבותיי פירשו, גבי פת שכיחא טפי חתנות מבשכר. ולא נהירא לי, דהשיכרות מביאה טפי לידי חתנות מן הפת, ושאר בישולי גוים שיכלו לעמוד בהן לכולי עלמא וכדקיימי קיימי. והא דגרסי' בפ"ק דשבת [ה"ד] בירושלמי גבי י"ח דבר, עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, הייתי יכול לפרש דמשום דחק חיי נפש כמו בשדה התירו לגמרי אפי' בעיר, וכמאן דשרי, וכאשר הסברתי ממסכת מגילה. ומיהו דחויא לא מדחינא, דאפי' אי פירושא דבקושי התירו מפני חיי נפש ולא בעיר, לר' יוחנן דאמר לא הותרה בב"ד מסקי' לה. והכי איתא התם, פיתן, ר' יעקב בר אחא בש"ר יוחנן מהלכות של עמעום היא. א"ר יוסי קשיתא קומי דר' יעקב בר אחא מהו מהלכות של עמעום, כך אני אומר, במקום (שאין פת של) [שהפת] ישראל מצוייה בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה, ועימעמו עליה ואסרוה או במקום שאין פת של ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת של גוי מותרת ועימעמו עליה והתירוה, א"ר מנה ויש עימעום של איסור ופת לא כתבשילי גויים רק אנו אומרים במקום [שאין תבשילי ישראל מצוין בדין היה שיהיו תבשילי גוים מותרים ועמעמו עליהן ואסרום אלא כיני במקום] שאין פת של ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת של גוי אסורה, ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. רבנן בש"ר אחא בר' יעקב כדברי המתיר, ובלבד מן הפלטר. והכי נ"ל פירוש, ר' יוחנן [אמר] איסור פת הוא מהלכות שאינן מחוורות, משום דאיכא פלוגתא, כדפרישית לעיל, כמו [פסחים כ"ז ע"א] גחלים עוממות. ור' יוסי שאל כיצד, להתיר או לאיסור, מי אמרי' במקום שאינה מצויה פשט לן דמותר, אבל במקום שמצוייה מן הדין היה אסור, כיון שאינו מקום הדחק, ואפי' הכי בקושי אסרוהו, כגון בעיר. או דילמא במקום שמצוייה פת פשוט לן דאסור, אבל במקום שאינה מצוייה, כגון בשדה, סברא הוא להתיר, ואפי' הכי הוי בקושי התירו. ומשיב ר' מנה, וכי יש להסתפק בזה, פשיטא דלאיסור קאמר, ויש עימעום ספק, באיסור, כגון במקום שמצוייה, אלא במקום שמצוייה פשוט האיסור ובמקום שאינה מצוייה התירו בקושי אפי' למאן דשרי. ור' יוחנן לטעמיה דאמר אפי' לדברי האומר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא. והכי קאמר ר' יוחנן, פת ששנינו בי"ח דברים אינה מחוורת, כי יש חולקין עלי ואומרים שהותרה בב"ד, ואפי' לדבריהם נמי דווקא בשדה, כדמסיק ר' מנה, דר' יוחנן לטעמיה, אבל למאן דאמר הותר הותר לגמרי. ומשום גיעולי גוים נמי ליכא, דבכמה דוכתיה מוכחא דבסתם כלי גוים בחזקת שאינן בני יומן. והא דאמרי' בפ"ק דע"ז הלכה עיר שיש בה ע"ז [י"ג ע"ב], ר' ירמיה זבן פיתא ור' יעקב זבן סנדלא, ותרוייהו מבעל הבית זבון וכו', יש לומר דלאכילה זבנית וכמאן דשרי. אי נמי, כמאן דאסר, ולאו לאכילה זבניה אלא לסחורה, דמותר בהנאה. אי נמי, חיתוי הוה התם, הלכך ליכא למיחוש אלא משום מכסא. ולמאן דשרי, כי היכי דכשהתיר ר' יהודה נשיאה התיר אפי' בעיר לשמואל, הכי נמי גבי פת. כדאמר לקמן, גזרו על פיתן משום ש(ו)מנן. ופריך, מאי אלימא שמן מפת. אלא, על פיתן ושמנן משום יינן. ואפי' לרב דאמר דניאל גזר עליו, נ"ל דלפי המסקנא הותר השמן אפי' בעיר. ורבותי' פסקו הלכה כשמואל, ומשמע להו דלרב גזירת דניאל בעיר ולא הותר. ואם כדבריהם לא הוה להו למיפסק כשמואל, דהילכתא כרב באיסורי. אלא נ"ל דאפי' לרב שרי בעיר, וסוגיא הכי איתמר, דפריך שמואל לרב מר' שמלאי שהעיד שר' יהודה התיר השמן, והיכי מבטל גזירת דניאל. ומהדר ליה רב, לודאי מזלזלין היו, ולא כיון עדותו. אמר ליה אשלח ליה ואיכסיף רב, כי ידע כי האמת העיד, כדאמרי' לקמן, מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה וכו'. אמר רב, אם הם לא דרשו, שלא נתן לב ר' יהודה נשיאה כשהתיר שדניאל גזר עליו, אנו לא נדרוש, ואין התרתו כלום. ושוב פריך, הא רב הונא דאמר דפתן ושמנן מי"ח דבר הוא. אלא, דניאל גזר בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה. ומהשתא שריות דר' יהודה נשיאה אשדה הוה ולא אגזירת דניאל, וידע שפיר לדרוש. וכולה מסקנא כי היכי דלא תקשי לן עדות דר' שמלאי. ומהדר תלמודא, אכתי לא הוה מצי למשרי גזירת י"ח דבר דאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו, וחמיר מגזירת דניאל, דהתם כי אתי גדול מיניה מצי למשרי. ומשני, שמן לא פשט איסורו בכל ישראל. הילכך אע"ג דידע ר' יהודה נשיאה גזירת דניאל מצי למשרי, וכי היכי דמצי למשרי גזירת י"ח דבר דתלמידי שמאי והלל, דלא קבלו עליהן גזירה מתחילה. והשתא לרב נמי שפיר שרא להו, בין בעיר בין בשדה. ואין לפרש דלאו גזירת דניאל שרא, דההוא פשט איסורא בכל ישראל דהא לכל ישראל הורה, דגרסי' בירושלמי פ"ק דשבת [ה"ד], שמן מי אסר, רב יהודה אמר, דניאל אסרו, דכתיב [דניאל א'] וישם דניאל על וגו'. ר' חייא בש"ר יוחנן אמר, שהיו עולין להר המלך והיו נהרגין עליו. ומי התירו, ר' ובית דינו. ר' יוחנן בעי, ר' ובית דינו התירו מה שאסר דניאל וחבורתו. ר' יוחנן כדעתיה, דא"ר יוחנן בש"ר אלעזר ב"ר צדוק, כל גזירה שב"ד גוזרין ולא קבלו רוב ציבור אינה גזירה, ובדקו ומצאו בגזירתו של (מקום) [שמן] ולא קיבלו עליהן רוב הציבור. יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין, אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש, ר' ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו. שמואל קיבל עליה ואכל, רב לא אכל. א"ל, אכול, דאי לא כתיב עליו זקן ממרא. א"ל, עד דאנת תמן אנא ידענא מאן ערער עליה, שמלאי הדרומי. ואטרח עלויי ואכל. משמע שגזירת דניאל מצי להתיר, כדמפרש, ורב גופיה כד טרח עליה (ואכיל) [אכל]. ומכל מקום כיון שנהגו בו אבותינו בשמן שלא לאוכלו הוה ליה דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור ואי אתה רשאי להתירו בפניהם, וכתי' [משלי א'], ואל תטוש תורת אמך. ובשאר ארצות שמעתי שאוכלין שמן של גוים. ובפת יש פרושים שאינם אוכלים אותם כי אם בחיתוי, ויש אנשים גדולים שראיתי שהיו אוכלים פת של גוים. וידעתי כי אפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן, צדיקים עצמן לא כ"ש. ומרבותי לא קיבלתי כך שיטה זו. והא קמן דנהוג רובא דעלמא בפת של גוים היתר, והלכה רופפת ראה האיך ציבור. וגם נ"ל דרב ושמואל פליגי בה נמי בהלכה דקורט של חילתית [ל"ט ע"א], דאמר רב, חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד. ובכל הספרים גרסי' במילתא דרב, פת למאי ניחוש לה וכו', ובמילתיה דשמואל לא גרסי' ליה כלל. דשמואל סבר לה כמאן דאמר הותר בב"ד, הילכך לא הוצרך להזכיר פת, אבל רב סבירא ליה דלא הותרה בב"ד, דאפי' הכי שרי בחותם אחד, כדמפרש, למאי נחוש לה וכו'. ורש"י היפך הגמרא ולא גרסי' להא דפת למאי ניחוש לה במילתיה דרב אלא (כדשמואל) [בדשמואל], ואין נר' לסתור גירסת הספרים בלא צורך. ונראה דרב ושמואל לטעמיה דרב דריש וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו על לבו שם ולכל ישראל הורה, וא"כ דניאל גזר על הפת ושמן, וסבר דדניאל גזר בעיר, ובי"ח דבר אפי' בשדה, ושמן דלא פשט איסורו הותר, ופת לא הותר בין פשט בין לא פשט. ושמואל דרש, על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, ור' יהודה הנשיא התיר הפת, וסבירא ליה נמי דלאו מי"ח דבר, ור' יהודה נשיאה בן בנו התיר השמן. אבל בירושלמי [שבת שם] משמע דר' התיר את השמן וסנדל וגט וקרו ליה בית דינא שריא. ופלטר, פי' ר"ש לקמיה בפ' ר' ישמעאל במתני' [נ"ה ע"ב], פלטר, האופה את הפת. ור"ת מפרש, אינו אופה, אלא קונה מן הנחתום (ואופה) [האופה], כדאמרי' בפ' הזהב הלכה ה' חומשין הם, [נ"ו ע"א] פלטר מתרי ותלתא זבין, נחתום מחד גברא זבין. ולפי זה הוה משמע דלא קפדינן אאפיית גוי אלא שלא יקנה כנגדו. ולא נהירא לי, דר' יוחנן בעי חיתוי לקמן. ותו, דתני' בתוספתא דע"ז [פ"ח ה"א], ומוליכין עמו גריצות לתנור, לשון המשנה מוליכין עמו פת לפלטר, אלמא דהוא האופה. אבל, פלטר האופה בפורני פת מרובה וקונה התבואה מתרי ותלתא, ונחתום אופה מעט בתנור. והמחמיר לו דעת ישישים. אבי העזרי.
